לפעמים אתה לא.
יש ספר של דוקטור סוס שנקרא "אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים" הבן שלי ואני קוראים אותו לאחרונה. זה כמו ספר ברכה לגוזל שעוזב את הקן. הוא מספר לו כמה שהוא יצליח וינצח ויסתדר ויראה דברים נפלאים.
"חוץ מ... אם אתה לא.
לפעמים אתה לא.
מצטער לספר,
האמת היא פשוטה,
נתקלים,
נכשלים,
לפעמים גם אתה."
וכך הוא ממשיך עוד ועוד ואז שוב חוזר להצליח ולהגיע למקומות נפלאים.
זה מקסים בעיני ואימצתי את המשפט הזה - לפעמים אני לא.
אני אישה שמחה ואוהבת ומלאת הודיה על מה שיש לי. חוץ מאם אני לא... זה מן משפט שנותן אחלה לגיטימציה לאנושיות שלנו. לפעמים אנחנו לא נאורים, ואופטימים ונדיבים ורוחניים ומכבדים. לפעמים אנחנו עצובים, כועסים, קטנוניים ונקמניים.
אני מאוד מאמינה בגישות החיוביות לחיים. רק צריך לשים לב שהן לא מסתירות איזו אמת קטנה. שהן לא מדחיקות את הכאב. שאנחנו לא בוגדים בעצמנו וברגש הטבעי שזורם מאיתנו.
כשהייתי ילדה הרגשתי שמצפים ממני להיות שמחה. שכשמשהו קשה עובר עלי זה מאוד מדאיג את אמא. אז למדתי להרגיש פחות... ולא לחשוף תמיד את מה שמרגישה. היום אני אמא טובה לעצמי - אומרת כל רגש יש לו מקום על פני האדמה. כל רגש לאור היום.
הלגיטימציה לרגש היא מופלאה. רגש מודחק ממשיך לעשות שמות, מחכה לפורקן ואנחנו משקיעים המון אנרגיה בהדחקה הזאת. דוחים את הרגש מעלינו כי "הוא לא מתאים עכשיו", או מנסים להסתכל על הצד החיובי, או להצדיק את מי שפגע בנו או כי "אני לא אחת כזאת". זה בעצם אומר במילים אחרות, שהחלק הזה בתוכי הוא חלק לא לגיטימי. מן שנאה עצמית, חוסר קבלה. וזה מאוד מסתדר בתרבות שבה צריך תמיד לשפר את עצמי ולא להתלונן.
ביטאו את זה מאוד יפה בסרט "הקול בראש". מאוד ממליצה לצפות!
באמת אפשר להיות אופטימים ונדיבים וגם כועסים ופגועים. זה לא סותר. רגשות קשים לא צריכים לפגוע באף אחד. אפשר לבטא אותם בשלל צורות.
למשל בלתלות בבית שק איגרוף, או לכתוב את כל מה שיש בך, או לדבר עם חבר, או לצעוק מול ההרים, לבכות, לשיר, לשבור משהו, להתפלל, לצייר, לדמיין.
וככל שמסכימים לרגש להיות. מכניסים אותו כמו שמכניסים אורח, יודעים שהוא לגמרי אנחנו, הוא גם יעבור וילך אחרי שנתייחס אליו וניתן לו מקום.
ולפעמים לא מצליחים וחוזרים להרגל הישן להחביא ולסלק את הכאב. כי לפעמים אנחנו לא. וגם זה בסדר.
אני לפעמים לא. גם אתם?