שכבות של כאב
כשסובלים ממחלה כרונית מרבים לדבר על המחלה - איך אפשר להקל, באיזו דרך לטפל וכו'. אך למעשה הרבה מהסבל הוא לא פיזי.
אני גיליתי את זה כשהתמודדתי שנים עם כאבי מחזור קשים, ששום טיפול שניסיתי לא ממש עזר. והדבר שהכי שינה (את עוצמת הכאב הפיזי! וגם הנפשי) הייתה שיחה אחת ויחידה עם פסיכולוגית. משהו בשיחה הזאת שינה לי את החשיבה וגרם לי להרגיש הרבה יותר טוב. פתאום הבנתי כמה שהציפייה שלי מאחרים בהקשר הזה מכאיבה לי, כמה חוסר האונים שהרגשתי יצר אצלי כאב, כמה חוסר ההסכמה לקבל את המציאות... מאז הכאבים פחתו עם השנים. אבל הפחד עוד קיים ומגביר כל מיחוש קטן. האמת שזה די מדהים!
היום כשבאים אלי לטיפול אנשים עם כאבים או כל מחלה כרונית, אני תמיד נותנת תשומת לב לכל השדה הרגשי שבתוכו חי הכאב. אי אפשר להפריד את זה. גם כי זאת מציאות מאוד מוחשית עבור החולה, וגם כי כשאנחנו במצוקה רגשית כאבים מתגברים. זה פשוט כואב יותר. הכי פיזי שאפשר.
בעצם כשאדם סובל מכאב הוא חי בפחד מתמיד. מזה שהכאב יופיע, או מזה שהוא יתגבר, או מזה שתהיה החמרה במחלה. ופחד מאוד מכווץ אותנו ולא מאפשר לנו לחיות בהווה. אנחנו נמצאים במציאות דמיונית שלא קיימת ברגע זה. בכל מיני תסריטים. ובמקום לחוות את זה שכרגע אין כאב, או שהוא ברמה מסויימת, אנחנו חווים עכשיו את ההחמרה שלו. האמת שזה סיוט. ומעבר למועקה שנוצרת, זה מגביר את הכאב הפיזי - כי הפעולה שהגוף עושה בפחד היא כיווץ. מוזמנים לבדוק את זה כשחווים כאב - איך שכיווץ מגביר אותו, לעומת הרפיה של המקום שמפחיתה את רמת הכאב. גם אם מדובר בכאב ראש, וזה לא שריר שמכווצים או מרפים, הפעולה קורת בתוך הגוף.
בנוסף יש את הדינמיקה של התקווה והייאוש שמתחלפים בינהם - התקווה להחלים או שהטיפול הזה יעבוד ואת האכזבה שטופחת על הפנים כששוב זה חוזר. זאת תחושה מאוד חזקה של מפח נפש. ועם זאת, כשמתחילים טיפול חדש התקווה נותנת המון כוח וגם משפיעה על יכולת הריפוי. זה ממש נדנדה כזאת של יצירת אמון ותקווה מחדש יש מאין ונפילה. כמובן שקורה הרבה שהטיפול מצליח ואין מפח נפש, אבל אז אין בעיה. אני מדברת פה על המקרים בהם זה לא הולך ועל הכאב והתיסכול שמציפים. ואז לפעמים יש איזו החלטה לא להאמין עד הסוף, כדי להפחית את הנפילה. וזה משהו שחשוב לדבר עליו ולהיות מודעים לו, כי לאמונה יש כוח מאוד חזק, וגם לחוסר אמונה.
ויש את איך שהמחלה משפיעה על איך שאני תופשת את עצמי - אולי כאדם חלש, או מוגבל, או מסכן, או תלותי והשיפוטיות שמתלבשת על זה. והשיפוטיות (בכל תחום בחיים) גורמת להמון סבל. כי יש איזה בוז תמידי שאני מסתובבת איתו או אשמה או תחושת נחיתות. והרי כשמישהו אחר גורם לנו להרגיש ככה אנחנו כועסים עליו, אולי אפילו מרחיקים אותו מחיינו, כי אנחנו יודעים שזה לא עוזר להתפתחות שלנו או להרגשה הטובה שלנו, אבל לנו מותר לעשות את זה לעצמנו...
ויש גם את הציפייה מחברים או משפחה, או בוסים ושותפים לעבודה - שיעזרו/ שיקבלו אותי/ שיבינו/ שיתעניינו וכו' והאכזבה כשזה לא קורה. כל אחד מכיר את התחושה הזאת מהחיים שלו - לצפות ליחס טוב ולקבל כתף קרה. אבל אצל אדם שסובל ממחלה כרונית זה מועצם כי זה בעצם נושא שעומד כל הזמן על הפרק. כי החיים עם מחלה הם לא קלים, ודורשים איזושהי קבלה והתגייסות של הסביבה. ולסביבה הזאת, גם לא קל לשאת את זה בדרך כלל. אז הנושא הזה, שכולנו מכירים מהחיים שלנו מועצם פי כמה ומאוד מאוד חי.
ויש עוד עניין מאוד חשוב - תחושת חוסר אונים, ואיבוד האמון בגוף שלי או בעצמי. זה קורה גם כי אני לא ממש יודעת איך זה קרה לי ולמה ומה אפשר לעשות וגם כי הרבה מהעולם שלנו גם ככה בנוי על זה שהמומחים יודעים טוב יותר מאיתנו ובעולם הרפואה והבריאות זה מאוד מאוד נוכח - כל המילים הלאטיניות שאנחנו לא מבינים, ואותם רופאים שחושבים שהם יודעים יותר טוב מהחולה מה טוב לו, והבירוקרטיה, והמחקרים והמאמרים שכל פעם מחדש אומרים לנו מה אסור בשום פנים לצרוך ומה אנחנו פשוט חייבים.
(האמת שזה הנושא שהכי קרוב לליבי ואותו אני הכי נהנת לתת - להחזיר לאדם את יכולת הבחירה, את ההקשבה לעצמו, את האמון בגוף שלו).
למה בעצם זה חשוב? או למה רציתי לכתוב את זה פה?
הרבה פעמים כשיש הרבה שכבות של כאב נהיית סמטוכה שקשה להפריד ולהבין מה בעצם קורה פה. הכל נהיה מין עיסה כזאת של משהו שאי אפשר ממש לגעת בו.
כשמפרידים את הדברים אפשר להתבונן בכל אחד מהם בנפרד ולתת התייחסות לכל אחד בפני עצמו ולהתחיל להתיר את הפלונטר הזה של הכאב והתסכול והשיפוטיות והאכזבה והבדידות...
וגם אני חושבת שכשמטפלים חשוב לתת מענה לכל השכבות האלה, גם כי הם מקשים על החלמה ומגבירים את הכאב, וגם כי יכול להיות שנצליח לטפל במחלה, אבל את הרגשות הקשים נמשיך לסחוב איתנו.
וגם, אם אתם קוראים את זה ולא סובלים מעצמכם, אבל מכירים מישהו שכן, אולי זה יעזור לכם להבין אותו יותר.
אשמח לשמוע מה זה עשה לכם לקרוא את זה. אם זה נוגע בכם, אם אתם מכירים את זה מעצמכם.
באהבה - גילה
תודה על התמונה ל - John Hain